לצאת מכלוב הזהב

לפני

חיים שנראו מושלמים מבחוץ

משרה מלאה בהייטק, זוגיות, חיי חברה פעילים, יוגה, ריקוד, לימודים, עסק בהתהוות — ותחושה תמידית שאני אף פעם לא עושה מספיק.

מגיל 23 חייתי לצד חרדה כללית בתפקוד גבוה. למדתי לנשום עמוק, לשכנע את עצמי ״שזה רק בראש״, ולהמשיך להחזיק הכול.

7.10.23

בית אחרי בית

כמו לכולנו, זו הייתה תקופה מטלטלת. אבדנו חברים. הבית שהוא המדינה הרגיש בקריסה, והבית שהוא קהילת המסיבות שהייתי חלק ממנה — קרס.

לא ציפיתי שהבית הבא שיקרוס יהיה הבית הפיזי שלי.

״וזה קרה דווקא אחרי הערב הראשון שהצלחתי סוף־סוף לסדר את הבית, לבשל, ולהרגיש קצת יותר טוב.״

27.10.23

הטיל. המגדל קורס.

כמה דקות אחרי שהתעוררתי, טיל פגע בבניין הישן שגרתי בו בתל אביב — בדירה הצמודה אליי.

בגיל 32, כל מה שבניתי בתוכי התפרק. אחרי חיים שלמים באמונה שאין לרגישות ולקול שלי מקום, נאלצתי — באופן שהרגיש מהפכני לחלוטין — להתמסר לעצמי.

השנה שאחרי

פוסט־טראומה ונכות שקופה

קיפאון משתק, סיוטים, לילות בלי שינה, דריכות תמידית — ואבל על מי שהייתי ולראשונה לא הצלחתי להמשיך להיות.

שנה של הכחשה, בריחה וקריסות חוזרות. ובתוך כל זה, מצאתי את עצמי מתנצלת על הכאב שלי: מי אני שאגיד שקשה לי, כשיש אנשים שעברו דברים הרבה יותר קשים?

התובנה

הגוף לא עובד לפי מדרג

אנחנו חיים במדינה שבה יש כמעט מדרג של סבל — כאילו רק מי שעברה את הנורא מכול קיבלה רשות להגיד שלא טוב לה.

אבל מערכת העצבים לא מבקשת לראות הוכחות לפני שהיא מאותתת לנו לעצור. ומאז אני מסתובבת עם משפט אחד שלא עוזב אותי:

את לא צריכה הצדקה כדי להודות שלא טוב לך.

היום

מהסדקים — שליחות

היום אני מאמנת רגשית הוליסטית, ומלווה נשים רגישות ומתפקדות דרך אימון רגשי, חיבור לגוף, כתיבה, יצירה וטארוט בגישה מעצימה.

מתוך המסע הזה נולדה הסדנה ״לצאת מכלוב הזהב״ — כדי שאף אחת לא תצטרך לחכות שהמגדל שלה יקרוס כדי להתחיל להקשיב לעצמה.